התיישנות העונשים והתיישנות העבירה

תקופת התיישנות העבירה היא פרק הזמן ממועד ביצוע העבירה, אשר במסגרתו ניתן להעמיד אדם לדין, ועד מועד הגשת כתב האישום כנגדו ותחילת ההליך הפלילי. מבחינה מעשית, מקרים אשר הוגשה בגינם תלונה למשטרה בחלוף תקופת ההתיישנות, לא יידונו בפני בית המשפט, ולא יוגש כתב אישום על אף שייתכן כי מדובר בתלונת אמת שניתן להוכיחה.

תקופת התיישנות העבירה בדין הישראלי מעוגנת בסעיפים 9 ו-10 לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב- 1982.

סעיף 9 לחוק קובע: כי תקופת ההתיישנות בגין פשע שדינו מיתה/ מאסר עולם הינה עשרים שנים, ההתיישנות בגין כל פשע אחר היא עשר שנים, תקופת ההתיישנות בגין עוון היא חמש שנים ותקופת ההתיישנות בגין חטא היא שנה אחת. העבירות היחידות בספר החוקים אשר אין בצידן תקופת התיישנות (משמע ניתן יהיה לפתוח בהליך משפט בכל שלב) הן עבירות רצח, עבירות בדבר השמדת עם ועבירות לפי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם.

סעיף 10 לחוק קובע: כי עונש שהוטל על נאשם ולא החל מיום גזר הדין או לחילופין עונש שהנאשם החל בביצוע והפסיק באמצע לא יחודש בשנית אם עברו מיום הפסקת ריצוי העונש התקופות הבאות: עשרים שנים אם מדובר בעבירה מסוג פשע, עשר שנים אם מדובר בעבירת עוון ושלוש שנים אם מדובר בעבירת חטא.

ניתן למנות הצדקות וטעמים לא מבוטלים לקביעת מועד להתיישנות עבירות, כאשר החשובה שבהן היא הזכות של נאשם להליך פלילי הוגן. זכותו של נאשם להגן על עצמו תוך פרק זמן סביר ממועד ביצוע העבירה ושמירת הראיות העומדות לחובתו/לזכותו של הנאשם כך שניתן יהיה להביאן לבית המשפט במועד מוקדם, הן מן החשובות והמשמעותיות ביותר בזכויותיו, ואין ספק כי ללא תקופת התיישנות הוא לא יוכל לממשן בצורה ראויה, קשה עד בלתי אפשרי לשמור ראיות לתקופות של שנים ארוכות, וקשה אף יותר לסמוך על עדי ראיה שמעידים ממרחק של עשרות שנים.

כביסוס לאמור לעיל, בית המשפט העליון ציין לא פעם את חשיבותה הרבה של תקופת ההתיישנות בדין הישראלי, באומרו כי קביעת מועד ההתיישנות היא התגלמות זכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן ולחירות. דוגמא לכך היא פרשת מונדרוביץ (ע"פ 2144/08), אשר בה ציין בית המשפט כי: " ההתיישנות בפלילים היא אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של הנאשם במסגרת זכותו החוקתית לחירות, הנתונה לו במשפט החוקתי.