ראיות מדעיות – פורנזיות

ראיות מדעיות – DNA וטביעות אצבע

דיני הראיות הם אחד מענפי המשפט הפלילי (יחד עם דיני העונשין והפרוצדורה הפלילית). דיני הראיות הם הכלי בו משתמש בית המשפט לצורך הוכחת אשמתו של הנאשם לעבירה שיוחסה לו. דיני הראיות כוללים מגוון אמצעים בהם יכול בית המשפט להשתמש לצורך קביעת אשמתו של הנאשם, כגון ראיות זיהוי

(למשל עדי ראיה), ראיות מדעיות/ פורנזיות (כגון DNA וטביעות אצבע).

השימוש הראיות פורנזיות התאפשר בעקבות התפתחות המדע והטכנולוגיה, והיתרון של ראיות פורנזיות על פני ראיות זיהוי הוא שהן נתפסות אמינות ומוחלטות יותר. בעוד עדי ראיה מוסרים את עדותם על בסיס זיכרון (זיכרון סובייקטיבי, שיכול להתעמעם עם השנים ולתעתע בעדים), ראיות מדעיות הן בעלות אמינות גבוהה, והסיכוי להרשעה על בסיסן גבוהה יותר. כאשר בית המשפט מרשיע על בסיס ראיות פורנזיות ההרשעה נתפסת אובייקטיבית וחד משמעית, ולכן סיכויי הערעור במקרים כאלה אינם גבוהים.

ראיות מדעיות כוללות בין היתר דגימת DNA, טביעות אצבע, עקבות נעליים וכיוצא באלה. בשל האמינות הגבוהה המיוחסת לראיות אלה ובשל חשיבותן הרבה בהליך הפלילי, נעשים מאמצים רבים מצד המשטרה להשיג ראיות מדעיות מזירת האירוע כאשר הדבר מתאפשר.

לבית המשפט אין כלים מקצועיים לקבוע את מהימנות הראיות המדעיות, ולכן בית המשפט נזקק לחוות דעת מומחים אשר יוכלו לקבוע האם הממצאים העולים מהראיות מספקים לצורך הרשעת הנאשם בביצוע העבירה אם לאו. כאשר המומחים חלוקים בדעתם, בית המשפט נדרש להכריע איזו עדות מהימנה יותר בעיניו. בע"פ 224/88 (איזראלוב נגד מדינת ישראל) נאמר כי: " אין תמיד תזות מקצועיות המקובלות על כולי עלמא. בית המשפט בונה, על כן, את מסקנתו על מידת השכנוע של העדות, ובין היתר, על מהות הבדיקות שנערכו, התאמת המסקנות למכלול הממצאים ונתונים וכיוצא באלה. על בית המשפט להיות ער לכך שאיננו מצויים בתחום המדעי, שבו ניתן לקבוע לעולם מסקנה חד משמעית ולזנוח הערכות והשערות".

ראיית DNA

מרבית הראיות הפורנזיות המוצגות בבית המשפט הן דגימות DNA שנמצאו בזירת האירוע. ראיית DNA, כמו גם טביעת אצבע, היא אינה אלא ראיה נסיבתית, משמע היא מוכיחה את הנסיבות ולא את העובדה הטעונה הוכחה (דהיינו את השאלה הניצבת על הפרק- האם הנאשם הוא זה שביצע את העבירה אם לאו). ככלל, כדי להרשיע על סמך ראיה נסיבתית יחידה נדרש כי הראיה הנסיבתית תוביל לכך שהמסקנה המפלילה היא המסקנה האפשרית היחידה בנסיבות העניין. בטרם ירשיע בית המשפט על סמך ראיה נסיבתית, עליו להשתכנע כי הראיה הנסיבתית מוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא זה שביצע את העבירה, וכי לא תיתכן שום תזה אחרת אשר סותרת את המסקנה הזו.

לא פעם ניצבה בפני בית המשפט השאלה האם ניתן להרשיע על סמך ראיית DNA יחידה. בע"פ 149/12 (אלמליח נ' מדינת ישראל) כתבה השופטת ארבל: " לגישתי, אין מניעה עקרונית להרשיע נאשם על סמך ראיית DNA ולכן סבורתני כי אין לקבוע כלל גורף המונע זאת. ואולם כשם שאין לקבוע איסור גורף, כך גם אין לקבוע היתר גורף. הרשעה על בסיס ראיה יחידה של דנ"א צריכה להישמר למקרים יוצאי דופן- כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. עליה להיעשות בזהירות מרבית ואף ביד רועדת, נוכח העובדה שכל כובד המשפט מוטל על ראיה אחת ויחידה". מפסיקה זו אנו למדים, כי דגימת DNA היא אכן ראיה נסיבתית שלא מוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם הוא זה שעבר את העבירה, אך יחד עם זאת לא ניתן לשלול הרשעה על סמך ראיה זו בלבד.

טביעות אצבע

גם טביעת אצבע, בדומה לראיית DNA, היא ראיה נסיבתית בעלת משקל משמעותי. טביעת אצבעו של אדם היא ייחודית לו, ולכן היא קונקלוסיבית, ונתפסת אמינה ביותר. בשל האמינות הרבה לה זכתה טביעת האצבע במשפט הישראלי, הלכה למעשה ניתן להרשיע על בסיסה בלבד.

בע"פ 4471/03 (מדינת ישראל נ' קריספין) כתבה השופטת בייניש כי: "הימצאות טביעות אצבעותיו של המערער על חפץ נייח ששימש להקלת ביצוע העבירה קושרת אותו לביצוע. הלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהיעדר הסבר הגיוני מטעמו, כדי להרשיעו בביצוע עבירה שבוצעה באותו מקום באמצעות החפץ שעליו נמצאה טביעת האצבע". במילים אחרות, משנמצא שאין לנאשם הסבר בנוגע להימצאות טביעת האצבע על החפץ המפליל, המסקנה היא שהטביעה רלוונטית לפשע, והדרישה של אשם מעבר לספק סביר מתקיימת כלפי הנאשם. ברגע שנמצאה טביעת האצבע שלו על חפץ הקשור לאירוע, חובת ההוכחה עוברת אליו להוכיח כיצד הגיעה טביעת האצבע שלו לחפץ. כל עוד שהוא לא עשה כן, המסקנה היא שטביעת האצבע הגיעה תוך כדי ביצוע הפשע.

בשונה מראיית DNA, טביעת אצבע היא ראייה "חזקה" יותר. טביעת אצבע היא ראייה ייחודית לאדם וכאשר היא נמצאת על גבי חפץ מפליל המסקנה היחידה היא שהנאשם נגע בחפץ. בשונה מכך, דגימת DNA יכולה להיות מופקת מדגימות שונות (שיער, רוק, זיעה) ולאלה יש טבע "מתגלגל" קרי שיערה יכולה להגיע לחפץ כלשהו גם אם הנאשם לא נגע בחפץ. מכאן, כי קל יותר לבית המשפט להרשיע על בסיס טביעת אצבע לבדה ולא על בסיס ראיית DNA לבדה.